1. ככל שיש בקופת הנשייה נכס מקרקעין שמשמש חייב יחיד (בניגוד לתאגיד, שאינו נדרש לבית מגורים), הרי שניתן למכור את הזכות במקרקעין רק באישור של בית המשפט. קרי, החוק מבצע הבחנה ופיקוח נוסף, לאור ההבנה שקורת גג היא הצורך הבסיסי ביותר של אדם, גם אם מדובר באדם שנמצא בהליך של חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

2. בית המשפט יאשר למכור את זכות המקרקעין, רק בהתקיים כלל התנאים הבאים:

2.1 התועלת שתצמח לנושים ממכירת זכות המקרקעין, תגבר על הנזק שייגרם ליחיד ולבני משפחתו. נתון זה ייבדק לאור גילו של היחיד ושל בני המשפחה, לאור הנסיבות האישיות השונות ובמצב בריאותי ייחודי של בני הבית. מכך ניתן להסיק שככל שמכירת הזכות תניב רווח נמוך, או ככל שקורת הגג משמעותית לחייבים בעקבות הנסיבות השונות (למשל, מצב רפואי מיוחד שדורש התאמה של המבנה), הרי שהסיכויים שבית המשפט ייתן אישור למכור את הזכות במקרקעין, קטנים משמעותית.

2.2 אין אפשרות סבירה אחרת לפרוע את החוב, באופן שיפגע פחות ביחיד (ובבני משפחתו). לעיתים, ישנם מצבים או נכסים אחרים שניתן למכור, באופן שיניב רווח משמעותי יותר ופוגעני פחות. במצב זה, לא תותר מכירת זכות המקרקעין.

2.3 לחייב ולבני משפחתו יש חלופת מגורים אחרת, כזו התואמת את הצרכים שלהם ונמצאת באזור מגוריהם, או שלחילופין הועמד לרשותם סידור חלופי לתקופה מסוימת לתקופה שיקבע בית המשפט. שימו לב, גם תנאי זה טומן בחובו מספר תנאים ועל כולם להתמלא: לא ניתן לספק לחייב דירת מגורים שאינה ראויה, לא ניתן לדרוש ממנו וממשפחתו להתרחק באופן משמעותי ממקום מגוריהם הנוכחי. רק שמירה על אלו תבטיח שהאופציה החלופית תיתפס כסבירה ומתאימה על ידי בית המשפט.