הנתבע עבד כאחד מזכייניה של חברת אופנה בקריית גת במשך כ-11 שנה. בתגובה לתביעה שהוגשה נגדו במאי 2021 הוא סיפר שבמסגרת הזכיינות הוא נדרש למסור לחברה צ'קים לביטחון על מנת להבטיח את הסחורה של החברה הנמצאת בחנות שלו.

לדבריו, ההתנהלות הכספית התנהלה כך שהצ'קים לביטחון נפרעו רק לאחר ובכפוף להעברות בנקאיות מהחברה לחשבון הבנק שלו, בסכומים התואמים את סכומי הצ'קים. הוא הוסיף כי הוסכם בינו לבין מנכ"ל החברה כי תקופת הזכיינות תסתיים וכי הצ'קים שניתנו לביטחון יושבו לידיו.

למרות זאת, לטענתו, מנכ"ל החברה פעל בניגוד גמור להסכמות וסיחר את הצ'קים לידי בנק מרכנתיל. הנתבע טען כי הבנק היה מודע לנוהג "גלגול" הצ'קים ולמצבה הכלכלי הגרוע של החברה, ולמרות זאת העניק לה אשראי על סמך הצ'קים. בנסיבות אלה לשיטתו, הבנק אינו "אוחז כשורה" היכול להיפרע מהצ'קים חרף התנגדות הנתבע.
מטעם הבנק, העיד מנהל הסניף שציין כי הצ'קים שהוסבו לטובת הבנק באמצעות החברה נראו שלמים ותקינים וסחירותם לא הוגבלה (כלומר ללא "למוטב בלבד").

לגרסתו, הבנק נתן כסף בעד הצ'קים בתום לב ומבלי שידע כי חברת האופנה בקשיים כלכליים ובדרך לחדלות פירעון ופירוק חברה. בנסיבות אלה נטען כי יש להורות על פירעון הצ'קים לטובת הבנק.